מתוך הסדק: סיפורו של אור

מתוך הסדק: משל על התפתחות אישית, ריפוי והאומץ פשוט להיות

לפעמים, התהליכים העמוקים ביותר שלנו לא מוצאים מילים בתוך השגרה.

הם זקוקים לדימוי, למשל, למשהו שאפשר להביט בו מהצד כדי להבין מה קורה לנו בפנים.

במשך זמן רב הרגשתי שמשהו בתוכי משתנה, אבל לא ידעתי להסביר את זה.

חיפשתי שָֹפָה לשינוי הזה, לעבודה השקטה והנחושה שעשיתי יום אחר יום.

ואז עלה בי הדימוי הזה, של סלע קשה ואור שמבקש את דרכו.

הסיפור הזה הוא הדרך שלי לשתף את מה שלמדתי על צמיחה,

על השלה של פחדים, ועל הרגע שבו הכל הופך פשוט יותר.

אני מזמינה אתכם לקרוא אותו לאט, בין השורות,

ואולי למצוא בו גם את האור שלכם.

בַּסְּדָקִים הַצָּרִים שֶׁל הַסֶּלַע,

בֵּין הַטַּחַב לַקֹּר,

הֵחֵלּוּ לְהָגִיחַ קַרְנֵי אוֹר.

זֶה הָיָה אוֹר קָטָן, מְהֻסָּס, כִּמְעַט רוֹעֵד.

הוּא הָיָה שַׁבְרִירִי כָּל כָּךְ, עַד שֶׁנִּרְאֶה הָיָה שֶׁהוּא שׁוֹאֵב אֶת צִבְעוֹ רַק מֵהַהִשְׁתַּקְּפוּיוֹת שֶׁל מָה שֶׁסְּבִיבוֹ. מְעַט אָפֹר מֵהָאֶבֶן,

מְעַט יָרֹק כֵּהֶה מֵהָרְטִיבוּת.

הוּא לֹא הָיָה בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ.

אוֹר שָׁבוּר שֶׁהִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ רַק מְעַט מֵעַל הַסֶּלַע, וְנֶעֱצַר.

אֲבָל עִם הַזְּמַן,

מַשֶּׁהוּ קָרָה לָאוֹר הַשַּׁבְרִירִי הַזֶּה.

הוּא הִשְׁתַּנָּה.

הוּא הִתְעַבָּה.

הָפַךְ פָּחוֹת מְהֻסָּס, וְהֵחֵל לִשְׁלֹחַ יָד אֲרֻכָּה יוֹתֵר אֶל הַמֶּרְחָב.

פִּתְאוֹם הוּא כְּבָר לֹא בִּקֵּשׁ אֶת צִבְעוֹ מֵאֲחֵרִים.

הוּא הֵחֵל לְהָבִיא אֶת הַצֶּבַע מִתּוֹכוֹ, וְגָוֶן הַזָּהָב שֶׁלּוֹ הָלַךְ וְהֶעֱמִיק, הָלַךְ וְהִתְחַמֵּם.

וּבְשִׂיא פְּרִיחָתוֹ, הָאוֹר כְּבָר נִרְאָה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.

הוּא הָפַךְ לְאוֹר יְקָרוֹת גָּדוֹל, בָּטוּחַ וְשָׁלֵם.

הוּא וִתֵּר עַל הַקַּוִּים הַיְּשָׁרִים וְהַקְּשׁוּחִים שֶׁל הַהַתְחָלָה

וְהֵחֵל לְהִתְעַגֵּל, לִזְרֹם בִּגְמִישׁוּת וּבְהִתְרַחֲבוּת,

מַשְׁפִּיעַ בְּזַהֲבוֹ עַל כָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ.

הוּא לֹא בָּא לְהִשְׁתַּלֵּט, הוּא פָּשׁוּט בָּא לְהִשְׁתַּלֵּב וּלְהַעֲצִים.

וְהַסֶּלַע? הַסֶּלַע כְּבָר אֵינוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

תַּחַת הַמַּגָּע הַזָּהֹב, הָאֶבֶן עַצְמָהּ הִתְרַכְּכָה.

הַסְּדָקִים שֶׁבָּהּ הִתְרַחֲבוּ מֵרָצוֹן,

נוֹתְנִים לָאוֹר מָקוֹם לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתּוֹ.

כִּי סֶלַע הוּא סֶלַע וְאוֹר הוּא אוֹר,

אֲבָל כְּשֶׁהֵם נוֹתְנִים מָקוֹם זֶה לָזֶה, קוֹרֶה פֶּלֶא.

זֶה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ מְבִינִים שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הִיא לֹא תָּמִיד פִּיצוּץ גָּדוֹל,

אֶלָּא עֲבוֹדָה מֻפְלָאָה וּשְׁקֵטָה בֵּין הַפַּחַד לָאֹמֶץ.

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ מַפְסִיקִים לְהִלָּחֵם וּמַתְחִילִים פָּשׁוּט לִנְבֹּעַ.

זוֹ הָעֲבוֹדָה הַמֻּפְלָאָה בֵּין הַקֹּשִׁי לַהִתְעוֹרְרוּת.

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ שְׁנַיִם הוֹפְכִים לְאֶחָד וְנוֹתְנִים מַתָּנָה גְּדוֹלָה לָעוֹלָם.

השינויים הכי עמוקים שלנו קורים בתוך השקט.

הם לא זקוקים לרעש גדול כדי להיות קיימים, אלא רק למקום שבו הלב מוכן להתרכך ולהתרחב.

אני מקווה שהמילים האלו נגעו בכם/ן ומזכירות לכם/ן שמותר לנבוע, בדרך ובקצב שלכם/ן.

אשמח מאוד לשמוע האם גם לכם יש "סלע" כזה בחיים שהפך למקור של אור?

כתבו לי כאן בתגובות.